1ריבויי ומיעוטי ריבויים ומיעוטים!2ומשיבים: אין, בעלמא כללי ופרטי דריש כן, בדרך כלל כללים ופרטים דורש רבי, והכא היינו טעמא וכאן, לענין פדיון הבן, זהו הטעם שהוא דורש בדרך של ריבוי ומיעוט — כדתנא דבי כמו ששנה החכם מבית מדרשו של ר' ישמעאל.3דתנא דבי ששנה החכם מבית מדרשו של ר' ישמעאל בענין סימני דגים טהורים: מה שנאמר "במים" "במים" שני פעמים, תחילה בלשון כללית "את זה תאכלו מכל אשר במים כל אשר לו סנפיר וקשקשת במים" ויקרא יא, ט, ולאחר מכן מופיע הפרט "בימים ובנחלים", אין זה כלל ופרט כלומר, אין דורשים אותו בדרך של "כלל ופרט וכלל" כדרכו של ר' ישמעאל לדרוש, מפני שהפרט אינו מופיע בכתוב בין שני הכללים, אלא דורשים אותו בדרך של ריבה הכתוב ומיעט. והוא הדין לדעת רבי לענין פדיון הבן, הואיל ושני הכללים מופיעים בכתוב לפני הפרט "ופדויו... תפדה... כסף חמשת שקלים" דברים יח, טז הרי יש לדרוש את הכתוב בדרך של ריבוי ומיעוט, ולא בדרך של כלל ופרט.4ושואלים: ורבנן וחכמים החולקים על רבי, ודורשים כתוב זה בדרך של כלל ופרט, מה הם סבורים? אמר רבינא: כדאמרי במערבא כמו שאומרים החכמים בארץ ישראל בענין זה: כל מקום שאתה מוצא שתי כללות הסמוכות זה לזה — הטל את הפרט שאינו מופיע ביניהם ביניהן, ודונם ודון אותם בדרך של כלל ופרט, כאילו היה זה כלל ופרט וכלל.5ומתקשים: השתא דאמרת רבי כללי ופרטי דריש עכשיו שאתה אומר שרבי כללים ופרטים הוא דורש כדרכו של ר' ישמעאל, בעל כורחיך קשיא קשה מענין שבועות, שהוא שונה במשנתנו שלא כשיטתו, אלא כר' עקיבא, שדורש דין זה מריבוי ומיעוט! אלא יש לחזור ממה שהסביר רב כהנא לעיל, שהמשנה מביאה את שיטתו של רבי עצמו, שבענין ידיעות הטומאה הוא סבור כר' ישמעאל אך מטעמו שלו ובדבר אחד הוא הולך כשיטת ר' עקיבא. אלא יש לומר כי בענין שבועות נסיב אליבא הוא לוקח, שונה במשנה, לפי שיטתו של ר' עקיבא, וליה לא סבירא ליה ואולם הוא עצמו אינו סבור כן, שהרי הוא דורש בכלל ופרט, כר' ישמעאל.6א ושבים לדון בברייתא שהובאה לעיל גופא לגופה, ששנינו: מנין שאינו חייב קרבן עולה ויורד על כניסה למקדש או על אכילת קודש כשהוא טמא, אלא על טומאה שיש בה ידיעה בתחלה וידיעה בסוף והעלם בינתים? תלמוד לומר בפרשה זו "ונעלם" "ונעלם" שני פעמים ויקרא ה, ב— ג, דברי ר' עקיבא.7רבי אומר: אינו צריך ללימוד זה, שכן הרי הוא אומר "או כי יגע בכל טומאת אדם וכו' ונעלם ממנו והוא ידע ואשם" ויקרא ה, ג, "ונעלם ממנו" — מכלל הדברים שקודם לכן ידע, "והוא ידע" — הרי כאן שתי ידיעות, אחת קודם שנעלם ממנו ואחת לאחר מכן, אם כן מה תלמוד לומר "ונעלם" "ונעלם" שני פעמים? הרי זה בא להוסיף ענין אחר — לחייב על העלם טומאה כשלא ידע שהוא טמא, וגם על העלם מקדש כשלא ידע שנכנס למקדש.8ומבררים: אמר מר החכם רבי: "ונעלם" — מכלל שידע קודם לכן על טומאה זו. ושואלים: מאי משמע כיצד נשמע הדבר מן הכתוב? אמר רבא: ממה שלא כתיב נאמר "והיא עלומה ממנו", שאינו יודע כלל על קיומה, אלא שרק עכשיו נעלם ממנו דבר שידעו כבר.9אמר ליה לו אביי: אלא מעתה, שכך אתה מסביר את משמעות המלה "ונעלם", גבי אצל סוטה, דכתיב שנאמר: "ושכב איש אותה... ונעלם מעיני אישה" במדבר ה, יג, יש להבין כמו כאן — מכלל דהוי ידע שהיה יודע קודם לכן שאשתו מזנה תחתיו; ואולם מעיקרא אי הוה ידע מי בדקו לה מיא אם היה יודע מתחילה שאשתו מזנה תחתיו ולא עשה כלום, האם בודקים אותה המים?10והא תניא והרי שנויה ברייתא על הפסוק "ונקה האיש מעון והאשה ההוא תשא את עונה" במדבר ה, לא: בזמן שהאיש מנוקה מעון — המים בודקין את אשתו, אין האיש מנוקה מעון — אין המים בודקין את אשתו. ואיש זה שידע שזנתה אשתו ונאסרה עליו, ולמרות זאת לא גירשה — אינו נקי מעוון!11ותו ועוד, גבי אצל התורה, דכתיב שנאמר עליה: "ונעלמה מעיני כל חי ומעוף השמים נסתרה" איוב כח, כא, מכלל הדברים יש להבין לשיטתך דאיכא דהוה ידע ביה שיש מי שהיה יודע בה קודם לכן; והכתיב ואולם הרי נאמר בה: "לא ידע אנוש ערכה ולא תמצא בארץ החיים" איוב כח, יג!12אלא אמר אביי: אין כוונת רבי לומר שמשמעות "ונעלם" היא שאותו אדם ידע קודם לכן מה שאינו יודע כעת, אלא קסבר סבור רבי: ידיעת בית רבו, מה שלמד כל אדם מישראל בהיותו בבית רבו, שאסור להיכנס למקדש כשהוא טמא, שמה נחשבת ידיעה, ולדעת רבי די בידיעה מוקדמת זאת כדי לחייבו קרבן. והוא פירוש מה שאמר "מכלל שידע".13אמר ליה לו רב פפא לאביי: אלא להסבר זה, דקתני מה שהוא שונה במשנתנו מקרה שאין בה ידיעה בתחלה ויש בה ידיעה בסוף, מי איכא דלית ליה האם יש מי שאין לו ידיעת בית רבו? אמר ליה לו: אין, משכחת לה כן, מוצא אתה אותה אפשרות בתינוק שנשבה לבין הגוים ולא למד מימיו כלל.14ב שנינו במשנתנו: יציאות שבת שתים שהן ארבע. ומביאים, תנן התם שנינו שם, במשנה במסכת שבת: יציאות שבת שתים שהן ארבע בפנים ושתים שהן ארבע בחוץ. ושואלים: מאי שנא הכא דתנא מה שונה כאן, במשנתנו, ששנה "שתים שהן ארבע", ותו לא ולא יותר, ומאי שנא התם דתני ומה שונה שם במסכת שבת שהתנא שונה בהרחבה: שתים שהן ארבע בפנים ושתים שהן ארבע בחוץ?15ומשיבים: התם שם, שעיקר הלכות שבת הוא, תני הריהו שונה גם את אבות המלאכה האסורה, המפורשים בתורה, שהם ההוצאה מרשות היחיד לרשות הרבים, על ידי העומד ברשות היחיד ועל ידי העומד ברשות הרבים, וגם תולדות המלאכה, שאינם כתובים בתורה, שהם ההכנסה מרשות הרבים לרשות היחיד על ידי זה ועל ידי זה. הכא כאן, דלאו שלא עיקר הלכות שבת הוא — אבות תני הוא שונה ותולדות לא תני אינו שונה.16ומקשים: אבות מאי נינהו מה הם? יציאות הוצאות מרשות היחיד לרשות הרבים, והרי יציאות תרתי הויין שתים הן, של העומד בפנים ושל העומד בחוץ, ובמשנתנו שנינו שהן ארבע!17וכי תימא ואם תאמר שאכן מדובר כאן ביציאות, אך לא רק אלו שחייבים עליהן, אלא מהן לחיוב ומהן לפטור, שיש מקרים בהם אדם מוציא מרשות היחיד לרשות הרבים ואינו מתחייב על כך, כגון שלא עשה את ההוצאה בשלימות עקירה מרשות היחיד והנחה ברשות הרבים, והא דומיא והרי בדומה למראות נגעים שהוזכרו אף הם במשנה באותה לשון "שנים שהם ארבעה" קתני הוא שונה, מה התם כולהו לחיובא אף הכא כולהו לחיובא מה שם כולם, כל הארבעה, הם לחיוב, אף כאן, לענין שבת, כולם לחיוב!18אלא אמר רב פפא: התם שם, במסכת שבת שהוא עיקר הלכות שבת, תני חיובי ופטורי הוא שונה גם את החיובים וגם את הפטורים, הכא חיובי תני ופטורי לא תני כאן, במשנתנו, את החיובים הוא שונה ואת הפטורים אינו שונה.19ומקשים: חיובי מאי נינהו חיובים מה הם — יציאות, והרי יציאות תרתי הוא דהויין הריהן שתים, ולא ארבע, כפי ששנינו במשנתנו! ומשיבים: הכוונה במשנתנו היא לשתים של הוצאה ושתים של הכנסה, שגם על ההכנסה מרשות הרבים לרשות היחיד מתחייבים.20ומקשים: והא והרי "יציאות" קתני הוא שונה במשנה, ואינו מזכיר כלל הכנסה! אמר רב אשי: התנא, הכנסה נמי גם כן "הוצאה" קרי הוא קורא לה. ממאי מניין שכן הוא?21דתנן ששנינו במשנה במסכת שבת במנין המלאכות: המוציא מרשות לרשות חייב; מי לא עסקינן דקא מעייל עיולי האם אין אנו עוסקים גם במקרה שהוא מכניס מרשות הרבים לרשות היחיד, וקא קרי ליה והוא קורא לו "הוצאה".22ודוחים: ודלמא קא מפיק ושמא מדובר דווקא כשהוא מוציא מרשות היחיד לרשות הרבים! ומשיבים: אם כן, ניתני שישנה: "המוציא מרשות היחיד לרשות הרבים", מאי מה משמעות הלשון הסתמית "מרשות לרשות" — לומר שכן הוא בכל מקרה, אפילו מרשות הרבים לרשות היחיד,23וקא קרי והוא קורא לה ,הוצאה". ומסבירים: וטעמא מאי וטעם הדבר מהו? התנא כל עקירת חפץ ממקומו "הוצאה" קרי הוא קורא לה.24אמר רבינא: מתניתין נמי דיקא משנתנו, במסכת שבת, גם כן מדוייקת כהסבר זה, דקתני שהוא שונה בה: יציאות שבת שתים שהן ארבע בפנים ושתים שהן ארבע בחוץ, וקא והוא מפרש בהמשכה גם מקרים של הכנסה, ואם כן שמע מינה למד מכאן שכן הוא.25רבא אמר: יש לפרש את משנתנו באופן אחר, רשויות קתני הוא שונה, רשויות שבת שתים, רשות הרבים ורשות היחיד, שיש בהן ארבעה חיובים, שנים של הוצאה ושנים של הכנסה.26א שנינו במשנתנו: מראות נגעים שנים שהן ארבעה. ומביאים, תנן התם שנינו שם במשנה במסכת נגעים: מראות נגעים שנים שהן ארבעה: בהרת הכתובה בתורה — עזה בצבעה הלבן כשלג, שניה לה התולדה שלה — לבנה כסיד ההיכל.27שאת הכתובה בתורה — לבנה כצמר לבן, שניה לה — כקרום ביצה.28אמר ר' חנינא: מאן תנא מי ששנה משנתנו, לפיה מחלקים את מראות נגעים לשתי קבוצות נפרדות של אב ותולדה — הרי זה שלא כשיטת ר' עקיבא. דאי שאם כשיטת ר' עקיבא, כיון שאמר לגבי ארבעה נגעים אלו: זו למעלה מזו וזו למעלה מזו, מראה בהרת הוא הבהיר ביותר כשלג, ואחריו השאת כצמר, אחריו כסיד ההיכל, ואחריו דכקרום הביצה, ואין מראה נגע אחד מצטרף עם האחר לשיעור נגע אלא אם כן הוא סמוך לו בדרגה, אם כן, כשנצרף את שתי השיטות, טיהרת נגע שצבעו כסיד היכל מלצרף אותו לנגע אחר לשיעור טומאה, שכן29בהדי מאן ליצרפיה יחד עם מי נצרף אותו? ליצרפיה בהדי אם נרצה לצרף אותו יחד עם בהרת — הרי לשיטת ר' עקיבא איכא יש שאת דעדיפא מיניה שעדיף, בהיר, ממנו שמפריד בינו לבין בהרת, ואין מצרפים אלא נגעים סמוכים בדרגת בהירותם. ליצרפיה בהדי אם נרצה לצרף אותו יחד עם שאת, שנמצא בדרגה אחת למעלה ממנו — הרי לפי למשנתנו לאו לא תולדה דידיה שלו הוא, ואם כן לא יוכל להצטרף עמו. אלא בהכרח לפי שיטת ר' עקיבא לבן כסיד אינו תולדה של בהרת, ולכן הוא יכול להצטרף לשאת, שהוא דרגה אחת מתחתיו.30ומתקשים: אי הכי אם כך, שכך סבור ר' עקיבא, שרק נגעים סמוכים זה לזה בדרגת בהירותם מצטרפים, יכול היה ר' חנינא להוכיח מקרום ביצה נמי גם כן, שכן בהדי מאן ליצרפיה יחד עם מי נצרף אותו? ליצרפיה בהדי אם נרצה לצרף אותו יחד עם שאת — איכא יש סיד שעדיף מיניה ממנו, מקרום ביצה, והוא מפריד בינו לבין השאת. ליצרפיה בהדי אם נרצה לצרף אותו יחד עם סיד — לאו בר מיניה הוא אין הוא בן מינו, שאינו תולדה שלו, ומדוע הזכיר דווקא סיד?
